קפריסין הינה מדינת אי השוכנת בים התיכון דרומית לטורקיה ומערבית לסוריה.
שמה המלאה של המדינה הוא רפובליקת קפריסין.
על אף שיוכה הגיאוגרפי של קפריסין ליבשת אסיה שייך האי לאירופה וזאת בשל סיבות תרבותיות והיסטוריות.
לא קיימת ודאות לגבי מקור שמה של קפריסין.
אחת ההשערות נוגעת לעובדה שהמקור מגיע מהשפה היוונית מהמילה "עץ הברוש" – קיפאריסוס או יש ואולי מהשם היווני לצמח החינה – קיפרוס.
השערה נוספת טוענת שמקור השם הוא מהשפה האתאוקפריסאית
שפה אותה דיברו בקפריסין בתקופת הברזל ונוגעת למילה "נחושת", אשר קיימת כמחצב מרכזי ברחבי האי.
השערה נוספת טוענת שהמקור הוא במילה "נחושת" בשפה השומרית – זובר או שיש ואולי מקורה מהמילה ברונזה – קובר.
בכל מקרה, הטענה שמקור השם של קפריסין נוגע לעובדה שהנחושת היה ענף היצוא המרכזי שלה והגיע למדינות השכנות ובכך זכה לכינוי "המתכת של קפריסין".
מיקומו של האי הוא בחלק הצפון מזרחי של הים התיכון בין שלוש יבשות – אירופה, אסיה ואפריקה.
מדובר באי השלישי בגודלו בים התיכון אחרי סיציליה וסרדיניה והוא משתרע על שטח של 9,251 קמ"ר.
האי שוכן כ-65 ק"מ דרומית לטורקיה, 96 ק"מ מערבית לסוריה, 385 ק"מ צפונית למצרים ו-980 ק"מ דרום מזרחית לעיר אתונה. המרחק בין ישראל לקפריסין הינו כ-240 ק"מ.
שטחו של החלק היווני הינו כ-5,916 קמ"ר, כשהשטח הטורקי הוא 3,335 קמ"ר.
רוב שטחו של האי הררי ובעל רצועות חוף הנחשבות לצרות. כ-16% משטחי האי מנוצלים לחקלאות, 1% למרעה ו-14% משטח העיר הם יערות וחורש טבעי.
האקלים בקפריסין נחשב לנוח ובו קיץ חם ויבש וממטרים קלים בתקופת החורף.
האי נהנה מ-300 ימי שמש בשנה והטמפרטורה בחודשי יולי-אוגוסט מגיעה ל-30 מעלות באזורי החוף ו-38 מעלות בפנים האי.
הגשמים מתחילים סביב חודש נובמבר ומסתיימים בחודש אפריל.
הממטרים הכבדים באי מתרחשים בין חודשי דצמבר לפברואר, כשהחודש הקר ביותר באי הוא ינואר בו הטמפרטורה הממוצעת היא 15 מעלות. כמות המשקעים במרכז האי נעה בין 250 ל-400 מ"מ כשבאזורי החוף וההר כמות המשקעים יכולה להגיע לכדי 1,000 מ"מ בשנה.
את האי חוצים שני רכסי הרים – רכס הרי הטרואודוס ורכס הרי קירניה. בין שני הרכסים שוכן מישור מסאוריה המשמש כר רחב לחקלאות. רכס הרי הטרואודוס נמצא בדרום מערב האי, כשהפסגה הגבוהה ביותר שלו היא הר אולימפוס בעל גובה שיא של 1,952 מטרים.
רכס הרי קירניה נמצא בחלק הצפוני של האי. אחד מההרים המוכרים ברכס זה הוא הר פנטאדקיטילוס.
בחלק הצפון מזרחי של האי ניתן למצוא את חצי האי קרפאז המכונה "ידית המחבת" ובו חופים סלעיים וחוליים.
קפריסין מחולקת מנהלתית לשישה מחוזות, כשכל מחוז מחולק למספר נפות המהוות כל אחת יחידה שלטונית משל עצמה.
חלק ניכר מהכנסות האי נשען על ענף התיירות שבו, כשמידי שנה מגיעים לקפריסין כ-2.4 מיליון תיירים המכניסים לאי כחמישה מיליארד דולרים ותעסוקה ליותר ממאה אלף עובדים מקומיים. עיקר התיירות היא תיירות נופש וזאת בהתבסס על היותו של האי כמלא ברצועות חוף ארוכות.
באופן טבעי, עונת התיירות באי מתרחשת בחודשי הקיץ, כשבחורף חלה האטה משמעותית. רוב רובם של התיירים המגיעים לאי הם בריטים.
אתר הנופש העיקריים באי הם באזור איה נאפה בו ניתן למצוא מלונות זולים וקהל צעיר יחסית. אזור לימסול בעל בתי המלון היוקרתיים יותר ואזור פאפוס המיועד יותר לחופשות משפחתיות.
באזור לאצ'י ניתן ליהנות מאווירה כפרית עם מלונות ביתיים לצד מלון "Anassa" המפורסם.
תיירות של טיולי סיור וארכיאולוגיה כמעט ולא מתקיימים ברחבי האי וזאת למרות שבקפריסין ניתן למצוא אתרים היסטוריים בני יותר מ-1,000 שנים.
בחלק הטורקי של האי התיירות פחות מפותחת אך ניתן למצוא בה בתי קזינו אשר אינם קיימים בצד היווני והיא מהווה את מקור התיירות העיקרי של צד זה באי.
בשנים האחרונות פתח משרד התיירות בקפריסין במספר קמפיינים למשוך אליו תיירים נוספים, כשבשנת 2008 הוקצבו לכך כ-20 מיליון אירו, כשמדינות היעד העיקריות הן בריטניה, גרמניה ורוסיה כמו גם מדינות מזרח אירופה, מדינות ערב ואף ישראל.
המאכל הלאומי בחלק היווני היא גבינת החלומי. גבינה המופקת מערבוב של חלב כבשים ועיזים והיא מוגשת במסעדות קפריסאיות רבות. את הגבינה ניתן הגיש כגבינה קלויה על הגריל, חלק ממנה ראשונה לצד סלט יווני. בין היתר ניתן לפגוש בחלק היווני באי את הסופלקי, המוסקה ותבשילי קדרה. באגף הקינוחים ניתן ליהנות מקינוח של פירות מסוכרים ושתייה של קפה טורקי שחור.
בסיס התחבורה באי נתמך עד היום על מורשתה של האימפריה הבריטית ששלטה באי. הנהיגה הרכבים נעשית בצד שמאל של הכביש, כפי שקורה בבריטניה, ואת האי חוצים כבישים מהירים אשר מחברים ביניהם את הערים המרכזיות – ניקוסיה, איה נאפה, לרנקה, לימסול ופאפוס.
התחבורה הציבורית באי אינה מפותחת וניתן למצוא בה מספר קווי שירות לנסיעה בין אותן ערים מרכזיות אך ללא שירות של מערכת רכבות.
באי קיימים כשני נמלי תעופה בינלאומיים. שדה התעופה הראשי נמצא בעיר לרנקה ובו מרוכזות רוב הטיסות מהאי ואליו. שדה התעופה הנוסף נמצא בסמוך לעיר פאפוס ובו מרוכזות טיסות שכר לרוב.
כלכלתה של האי התבססה בעבר על גידולים כמו שעורה, חיטה, הדרים, גפנים, זיתים, תפוחי אדמה וצאן.
החקלאות מהווה עדיין ככלכלה עיקרית באזורים הכפריים של קפריסין למרות הקשיים הרבים במים זמינים להשקיה ונטישה של צעירים רבים את אזורי הכפר לערים הגדולות.
מעבר לכך, ניתן למצוא בכפרים גם תיירות ענפה ועמה תעשייה זעירה המשרתת את התיירים המבקרים שם.
כיום מסתמך האי בצורה משמעותית על התיירים המגיעים ממדינות אירופה השונות. נהירת התיירים מתקיימת לאורך כל השנה והיא כוללת הגעה של תיירים רבים לחופי הים באי ואף בחופשות סקי בהרי הטרואודוס.
באי ניתן אף למצוא שרידים ארכיאולוגיים מהתקופה היוונית כשהייתה תחת שלטון בריטי. בנוסף לכך, מאפשר האי להיות חלק מ"תעשיית חתונות" כשבו מאפשר האי לאנשים מבחוץ לערוך חתונות במסגרתם כשאלו מתקשים לערוך אותם במדינתם שלהם.
הייצוא המרכזי מהחלק הטורקי באי כולל בעיקר פירות וירקות, כשמהחלק היווני רוב הייצוא כולל תפוחי אדמה, הדרים, חרובים, יינות, ביגוד, מוצרי עור ותרופות.
בשנת 2003 התקבלה קפריסין למדינות האיחוד האירופי וב-2008 הפכה קפריסין למדינה מן המניין בגוש האירו, כששער החליפין שנקבע עבור לירה קפריסאית אחת הוא 1.71 אירו.
בשנת 2013 פרץ באי משבר כלכלי עמוק וזאת כחלק ממשבר החוב האירופי. משבר זה גרם להתמוטטות "בנק קפריסין" שהוא הגדול במדינה, מה שהביא למשבר בנקים כוללני באי ולאובדן רחב של מזומנים.
תרבותה של יוון המיקנית הגיע לקפריסין סביב שנת 1600 לפני הספירה כשעד היום קיימות מושבות של תרבות זו ברחבי האי.
סביב תקופה זו ישנן אף עדויות להגעתם של הפינקים לאי.
בתקופת העת העתיקה נוצרו באי כלים מברזל וקרמיקה אשר היו נפוצים עוד מימי התקופה הקלאסית.
בתקופת העת העתיקה נודע האי בשם "אלשיה" וזאת על פי ממצאים מתעודות היסטוריות, דוגמת מגילת ון אמון מהמאה ה-11 לפני הספירה ובה מסופר על מסעו של ון אמון, שהיה איש דת מצרי, אשר נסע לקנות עצי ארז בלבנון ובבריחה מאויביו הגיע לאלשיה.
בהמשך נכבשה קפריסין על ידי אימפריות רבות, כשבין היתר הייתה תחת שליטת האשורים, המצרים והפרסים.
מידי הפרסים עברה קפריסין לידי בית תלמי, היורשת של אימפריית אלכסנדר הגדול ממצרים, אשר עברה תהליך התייוונות רחב כשבשנת 68 לספירה סופחה לאימפריה הרומית.
בין השנים 115 ל-117 לספירה מרדו היהודים באי כנגד השלטון הרומי כחלק ממרד התפוצות אותו הנהיג ארטמיון.
בשל אותו מרד נחרבה העיר סלמיס ובאי נהרגו קרוב לרבע מיליון תושבים. לאחר מיגור המרד נאסר על היהודים לחיות באי ומי שניסה להגיע אליו ולהשתכן בו הוצא להורג.
בשנת 395 עברה קפריסין לשלטון של האימפריה הביזנטית אשר הפכה את העיר סלמיס לעיר הבירה של האי.
בתקופה זו חוו בעיר התקפות של ערבים באי, אשר הביאו בסופו של ההליך להסכם של שלטון משותף בין האימפריה הביזנטית לח'ליף עבד אל מלכ בשנת 688 לספירה – הסדר שהחזיק מעמד שלוש מאות שנים ולאחריו שבו הביזנטים לשלוט בכל האי.
בשנת 1191 נכבשה קפריסין על ידי אנגליה בהנהגת מלך אנגליה ריצ'רד הראשון במסגרת מסע הצלב השלישי. האנגלים עשו שימוש באי כבסיס אספקה במלחמותיהם כנגד האיסלמים.
שנה לאחר כיבוש האי על ידי האנגלים, הוא הועבר לשליטה של הטמפלרים (מכונים מסדר אבירי היכל שלמה) אשר הנהיגו משטר נוקשה, מה שהביא את התושבים באי למרוד בהם ובכך לגרום לטמפלרים להשיב את השלטון למלך ריצ'רד.
מי שלקח את הזכויות לשליטה באי היה גי דה ליזיניאן מממלכת ירושלים אשר ייסד באי שושלת צלבנים ששלטה באי עד שנת 1489 וקבעה את העיר פמגוסטה כעיר הבירה.
לאחר שלטון הצלבנים השתלטה על האי רפובליקת ונציה, אשר עשתה באי שימוש כנקודת מסחר מרכזית.
בתקופת שלטונה נבנתה חומה סביב העיר ניקוסיה והחלוקה בעיר הייתה בין אוכלוסיה קטולית, אשר נחשבה לעלית של האי, לבין שארי תושבי האי שהיו נוצרים אורתודוקסים.
בתקופה זו סבל האי למתקפות רבות מצד העות'מנים עד שלבסוף נכבש על ידם בשנת 1571.
אז הוצאו להורג כ-20 אלף מתושבי העיר ניקוסיה כשמבני ציבור רבים נבזזו.
בשנת 1878 הועברה קפריסין לשלטון הבריטים עת העות'מנים הובסו במלחמה נגד הרוסים וביקשו את עזרתם של הבריטים, מה שהוליד ביניהם את "חוזה קפריסין" ובו העבירו הטורקים את האי לשליטה מנהלתית של הבריטים.
הבריטים השתמשו באי כבסיס אסטרטגי להגנה על תעלת סואץ הנחשבת לנתיב מרכזי וחשוב.
בתום מלחמת העולם הראשונה סופח האי כולו לידי הבריטים.
משנת 1946 ועד 1949 מוקמו באי מחנות מעצר של הממשל הבריטי בו נכלאו מעפילים יהודים שרצו להגיע לארץ ישראל לאחר מלחמת העולם השנייה.
בשנות ה-50 נאבקו הקפריסאים עבור עצמאותם וזאת באמצעות פעילות מחתרת צבאית של ארגון "אאוקה" ופעילות רחבה של שביתות והפגנות. מאבק זה הסתיים ב-1960 עת קיבלו הקפריסאים את עצמאותם מהבריטים ובכך הוקמה "רפובליקת קפריסין". בחלק הדרומי של האי שמרו הבריטים שליטה על גבי שני בסיסים צבאיים – אקרוטירי ודקליה.
החוקה בקפריסין קבעה הפרדה של הרשויות ומשטר נשיאותי ובה מערכת של איזונים ובלמים אשר נועדו להגן על האינטרסים הטורקיים באי ולהבטיח להם ייצוג רחב במוסדות המדינה הצעירה. לנשיאות מונה אדם ממוצא יווני כשסגנו היה ממוצא טורקי, כשכל אחד מהם נבחר על ידי קהילתו שלו. לכל אחד מהם ניתנה זכות וטו בנוגע להחלטות הנוגעות לחקיקה ושאר נושאים חשובים. הנשיא הראשון היה מקאריוס השלישי ששלט באי עד 1974 עת ההפיכה הצבאית.
למול רצון אנשי צבא יוונים ב-1974 לספח את האי, פלשו הטורקים לקפריסין והשתלטו על חלקו הצפוני. מהלך שהביא לכך שהשליש הצפוני של אי מצוי עד היום בשליטה של צבא טורקיה.
ב-1983 הכריזו הטורקים באי, שהיו בו מיעוט, בתמיכה בטורקיה עצמה אשר שאפה להקים באי את "הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין". מדינה זו איננה מוכרת על ידי האו"ם או כל מדינה אחרת מלבד טורקיה עצמה, כשהתושבים בה נחשבים כתושבי קפריסין המאוחדת.
לאורך השנים התנהל מו"מ לאיחודו של האי אך הדבר לא נחל הצלחה. בשיחות שהתקיימו בשוויץ הייתה יוזמה של האו"ם לגבי תוכנית שפורסמה במרץ 2004 הנוגעת למשאל עם שיערך באי באפריל 2004 אודות התוכנית אותה הציעו. רוב התושבים בחלקו הטורקי של האי הצביעו בעד התוכנית של האו"ם, אך מנגד החלק היווני דחה אותה ברוב גדול. בשל כך, נשמרה חלוקת קפריסין כשקפריסין היוונית צורפה אל מדינות האיחוד האירופי במאי 2004.
דחיית החלק היווני את התוכנית אותה הציעו באו"ם היוותה אכזבה רחבה של מדינות האיחוד, כשמנגד הבטיח האיחוד האירופי סיוע ותמיכה בהסרתן של סנקציות שהוטלו על ידי בית המשפט האירופי לזכויות אדם על צפון קפריסין.
בחלקו היווני של האי עומד נשיא לו סמכויות רבות.
הבחירות לנשיאות מתקיימות בכל חמש שנים, כשהנשיא הנוכחי, מפברואר 2013, הוא ניקוס אנסטסיאדיס.
בבית הנבחרים ישנם כ-56 נציגים ועוד שלושה מושבים נוספים השמורים למשקיפים של המיעוט הארמני, המארוני והקתולי.
24 מושבים נוספים שמורים לנציגים טורקיים אך אלו אינם מאוישים משנת 1964.
כל המדינות מכירות בחלק זה של קפריסין כחלק החוקי והרשמי מלבד הטורקים.
בחלק הטורקי של האי עומד נשיא שגם לו סמכויות רבות.
בבית הנבחרים קיימים כ-50 מושבים.
מדובר בחלק שאינו מוכר על ידי אף מדינה מלבד טורקיה עצמה והיא אף אינה מוכרת על ידי האו"ם עצמו. בחלק זה מחויבים התושבים לשירות צבאי של 26 חודשים.
עם הקמתה של רפובליקת קפריסין בשנת 1960 נקבעו השפות יוונית וטורקיות כשפות הרשמיות באי.
רובם של הטורקים מבינים יוונית ואף דוברים אותה ברמה בסיסית, כשמנגד רוב רובם של היוונים לא מדברים ולא מבינים טורקית.
על אף שאנגלית איננה מוגדרת כשפה רשמית היא משמשת רבים באי גם במסגרות הרשמיות והיא מהווה בעצם כשפה המגשרת בין הקהילות השונות באי.
מעבר לכך, השפה האנגלית השתמרה באי באזורים שעדיין בשליטה בריטית.
כיום השפה הטורקית בחלק היווני בקושי מקבלת ביטוי, כשבצד הטורקי הגדירו אלו רק את השפה הטורקית כשפה הרשמית.
הדבר הביא לכך שבצד זה אין כמעט צעירים טורקיים המבינים יוונית, כשלימוד השפה אף הופסק במסגרות הבית ספריות. השימוש באנגלית בחלק הטורקי משמש לרוב מול מסגרות רשמיות ובינלאומיות לבטח במקומות בהם השליטה היא של האו"ם או של הבריטים.
ניתן לאפיין את היוונית והטורקית תחת ניב ייחודי אשר התפתח באי ונעשה בו שימוש רחב יותר בחיי היומיום. ליונים והטורקים החיים באי אין כל בעיה להבין יוונית וטורקית מארצות האם, אך מנגד תושבי יוון וטורקיה יודעים לומר שלהם קיים קושי רב להבין את הניבים היווניים והטורקיים המדוברים באי. בתוך החלק הטורקי ניתן אף למצוא קהילות טורקיות שהתיישבו שם והן מקפידות לשוחח בניב הטורקי אותו הביאו מהאזור הטורקי במדינת האם.
האוכלוסייה בקפריסין מונה כ-1.1 מיליון תושבים. בעיר הבירה ניקוסיה ישנם כ-300 אלף תושבים.
החלוקה האתנית של קפריסין היוונית היא כ-95% יוונים לעומת כ-2% טורקים כשבקפריסין הטורקית החלוקה היא כ-98% טורקים ו-2% יוונים.
כלל האי מתחלק בין 77% יוונים, 18% טורקים ועוד 5% של תושבים ממוצאים נוספים.
מבחינת חלוקה דתית בקפריסין היוונית ניתן למצוא כ-94% של יוונים אורתודוקסים ו-2% מוסלמים ובקפריסין הטורקית כ-97% מוסלמים סונים ו-2% יוונים אורתודוקסים.
